%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%95_edited.jpg
  • Nicole Kuznetsov

20 ל- 20 | שבוע עשירי: "מבוכה".

חצי הדרך כבר כאן ובדרך אירונית שכזו בשלב הזה של התהליך בהחלט הרגשתי מובכת לחשוף את עצמי כמו שהשבוע הזה יחשוף אותי בפניכם.

שנכנסתי לפרוייקט הזה ידעתי שאעבור תהליך,

ידעתי פחות או יותר מה אני רוצה ליצור והכי חשוב - מה אני רוצה להרגיש, ביני לבין עצמי ועם היצירה שלי.

ידעתי שלמצוא מה לצלם יאתגר אותי ושכנראה אצטרך להעמיד את עצמי מול המצלמה.

ואכן כך זה קורה, אבל אף פעם לא בצורה חדה וברורה, כי זה מביך, מה באתי לעשות לעצמי בוק?

אז זהו שלא, זה לא בוק, אבל זה סוג של יומן, יומן מסע..


אז היום האתגר שלי הוא לייצר משהו חד, "in your face" כזה אבל פעם את המקום הזה תפס אותו טקס בבית הספר. שם מול מקרופון והמון ילדים מתבוננים, הרגשתי מובכת. הדופק דהר והידיים נלחמו בעצמן לא לרעוד.

גם לרקוד סלואו עם בן כלשהו היה שווה ערך לרכבת הרים ממש מוצלחת מבחינת האדרנלין,

וגם בשביל לשאול שאלה בכיתה הייתי צריכה קודם לבדוק עם עצמי לפחות 20 פעמים. מעולם לא הייתי ילדה ביישנית,

מבחוץ הייתי נראית אפילו מטורפת, משוגעת, פצצת אנרגיה מתקתקת,

אבל בפנים, במצבים הקטנים האלו ביני לבין עצמי והעולם - היה הר געש שלם שאף אחד לא הרגיש בו.

מבפנים - אנחנו מרגישים את העולם רץ בקצב היסטרי ואת הלב רוצה לקפוץ ראש לבריכת הבריחה. טיפות זיעה קרה מתערבבות עם צמרמורת וכל זה תוך כדי שיכנוע עצמי ש"הכל בסדר. אני בכלל לא מתעלפת".

וזה פוגש אותי לא מעט גם היום.

הרגע הזה שבתוך הבועה שלי העולם נעצר או להיפך טס לו מבלי שאני אבין מה קורה.

אבל כלפי חוץ? מי יודע על הסערה שבפנים?

מי יודע שמבחינתי עוד שנייה ואני מבקשת טרמפ מאלוהים? רק שיעזור לי להיעלם לשנייה...


ככה ש.. היה לי ממש מביך ומורכב השבוע לערוך וליצור ולחשוב על כל הדברים.

הרי הפרויקט כבר קיבל סוג של "טביעת אצבע". יש חשיפה ארוכה ומריחה ותנועה ואיזשהי הסתתרות...

אבל הינה התמודדתי, הינה משהו שונה. הינה חדה וברורה עומדת מולכם "מבוכה".






13 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול