%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%95_edited.jpg
  • Nicole Kuznetsov

יולי 18 - זיכרון

יום הזיכרון קיבל תפנית אחרת מאז שהמדים הצטרפו לחיי. מאז שעמדתי דום בצפירה, לבושה חאקי, סביבי עוד חיילים, ובכל שנייה שרעש הצפירה חודר לנשמה אני מבינה שהם יכלו לעמוד כאן ליידי. הם בגילי, הם גם לבשו מדים, הם גם עשו שמירות, תורנויות, התלוננו על המפקד, ישנו על מיטה חורקת או לא ישנו בכלל, חיו על טונה וקופסאות שימורים, הם צחקו והצטלמו, וצעקו ״עד מתי״. הם אהבו, או לפחות רצו לאהוב ולהיות נאהבים. הם חלמו, על הטיול הגדול, על העבודה, הלימודים, החתונה, הילדים. ובאותה צפירה חודרת, הלב שלי מתכווץ והדמעות חונקות. חושבות על כל האהבות שהם השאירו מאחור, שרק חיכו שיגיע סוף השבוע והם יפגשו, יתחבקו ויתנשקו. סוף שבוע שמעולם לא קרה, יציאה הביתה שלעולם לא התרחשה, כי אף אחד לא חזר. הצפירה נגמרת, והחיים ממשיכים, אני מסתכלת על עצמי במראה וזה מסוג הרגעים בהם אני גאה במדים אבל גם הרבה מתוסכלת. מנגבת את הדמעות ולוקחת נשימה ובלב נושאת תפילה שיום יבוא ואולי תיהיה מציאות קצת שונה.


0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול